החלטה בתיק רע"א 5739/04

           המבקשת, דיירת עמידר, חתמה על חוזה שכירות לגבי דירת מגורים עם המשיבה 3 ביום 9.11.71. התקשרות חוזית זו נמשכה עד לשנת 2001. תחילתו של הליך זה בתביעת פינוי וסילוק יד אשר הוגשה לבית-משפט שלום ברחובות נגד המבקשת. ביום 16.3.00 קיבל בית-משפט השלום ברחובות את התביעה והורה על פינויה של המבקשת מדירת המגורים והמבנה ברחוב האצל 21/2 בנס ציונה (להלן: המבנה).

           על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1886/00). ביום 5.3.01 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין.

           בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי מאותו היום, תיחשב המבקשת כשוכרת בשכירות חופשית, כאשר דמי השכירות נקבעו בגובה דמי השכירות אשר שילמה לעמידר. בנוסף, נקבעו בהסכם תנאים מוסכמים משותפים, כגון החלטה, כי יוזז פחון העומד בשטח המבקשת תוך תקופת זמן מסוימת, וכיוב'. כמו-כן נקבע, כי זכאית המשיבה 1 לבטל את ההסכם עם המבקשת, אם תהיה ולו הפרה אחת מבין התנאים אשר נקבעו. בנוסף, נקבע בהסכם הפשרה, כי במקרה כזה של הפרה, יכנס לתוקף פסק-הדין של בית-משפט השלום, מיום 16.3.00.

           זמן מה לאחר עריכת הסכם פשרה זה, הגישה המשיבה 1 ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק-הדין בטענה שהמבקשת הפרה את פסק-הדין שבפשרה. זאת, משום שלא עמדה בתשלומי שכר הדירה ואף לא הזיזה את הפחון ממקומו המקורי כפי שהתחייבה באותו הסכם. בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וכן בקשה על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, בטענת "פרעתי". בבקשתה, טענה המבקשת, כי פטורה היא מלמלא אחר פסק-הדין, שכן לא הפרה את תנאיו. בקשה זו נדחתה על-ידי ראש ההוצאה לפועל.

           על החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל, ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. בערעורה טענה המבקשת, בין היתר, כי לא הפרה את הסכם הפשרה וכי התחייבויותיה על-פיו לא היו ברות ביצוע. כמו-כן, טענה, כי לראש ההוצאה לפועל לא היתה סמכות לדון בעניינה, משום שדובר על הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, ולצורך בחינת קיומו או הפרתו, יש לפנות לבית-המשפט המוסמך, שלו הכלים לדון בסוגיה. לטענת המבקשת, בית-המשפט מוסמך גם לתת סעד מן הצדק, אשר איננו בהכרח פינוי.

           מנגד, טענה המשיבה 1, כי דין הערער להידחות על הסף וזאת משום, שהוא נסב על קביעות עובדתיות, אשר עליהן אין לערער, וכי הטענות בדבר חוסר סמכות ראש ההוצאה לפועל, משוללות כל יסוד. בנוסף, טענה המשיבה 1, כי המבקשת הפרה את הסכם הפשרה וזכותה הקניינית של המבקשת במבנה היתה מלכתחילה זכות שכירות כדיירת בשכירות חופשית, ותו לא, וכי טענת "פרעתי" שטענה המבקשת, מטילה עליה את נטל השכנוע.

           בית-המשפט המחוזי (השופטת י. שטופמן) בפסק דינו מיום 18.5.04 קבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה לגבי טענת "פרעתי", וכי הסכם הפשרה היה מותנה בתנאי מפסיק, אשר הינו אי-תשלום דמי שכירות מצד המבקשת. כמו-כן, נקבע, כי ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבצע את האמור בהסכמי פשרה, ויש לו הסמכות לקבוע כי התקיימו נסיבות התנאי המפסיק. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי לא נפלה טעות בהחלטת ראש ההוצאה לפועל ודחה את ערעור המבקשת.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזרת המבקשת על טענותיה אותן העלתה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקרן של טענות המבקשת הוא, כי לא הייתה לראש ההוצאה לפועל סמכות לדון בבקשת המשיבה 1 מלכתחילה. כמו-כן, טוענת המבקשת, כי הסכם הפשרה לא היה הסכם אשר ניתן לביצוע מיידי, בשל השאלות העובדתיות והפרשניות העולות בו. בנוסף, טוענת המבקשת, כי שגה בית-המשפט בקובעו, כי הסכם הפשרה הינו הסכם המותנה בתנאי מפסיק, ולא נתן דעתו להפרתו של הסכם הפשרה על-ידי המשיבה 1.

           מנגד, המשיבה 1 תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענת המשיבה 1, אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות דיון נוסף בעניין. זאת במיוחד, לטענת המשיבה 1, משום שבקשת רשות הערעור נסובה על קביעות עובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, אשר אין לערער עליהן.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           העניין נשוא בקשת רשות הערעור, כבר נידון בשני גלגולים קודמים, על-ידי ראש ההוצאה לפועל ועל-ידי בית-המשפט המחוזי. הלכה היא, כפי שיצאה בהזדמנויות רבות מבית-משפט זה, (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) כי ישנם מקרים מסוימים בלבד, אשר בהם תינתן רשות ערעור נוספת, שכן בית-המשפט אינו נותן דעתו אך ורק לדברים שנפסקו, כדי לבחון האם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא כשמדובר בבקשה לערעור נוסף, המשקל המכריע מושם על השאלה, האם ישנה חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה מסוים זה או אחר יזכה לבירור שיפוטי נוסף. במקרה דנן, המבקשת  אינה מצביעה בבירור על עילה, אשר מצדיקה בחינה שלישית בענייננו, אלא נראה, כי כל טענותיה הינן טענות, אשר כבר העלתה בעבר בעניין נסיבותיה האישיות, הסבוכות והמצערות, ותו לא, הנוגעות בעיקרן למסכת העובדתית והמשפטית. לפיכך, לא מצאתי כל נימוק או עילה, המצדיקים, במקרה זה, מתן רשות ערעור, ונחה דעתי לגבי הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, כמו גם דעת ראש ההוצאה לפועל. זאת במיוחד, משום שהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין, נערך על-ידי שני הצדדים, אשר יש להניח כי הבינו את מלוא משמעויות סיכומיהם, אשר מייצגים את ההסכמה  ההדדית של הצדדים ובחירתם.

           גם לגופו של עניין, הגם שליבי עם קשייה של המבקשת, לא מצאתי טעם להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע, כי:

"ראש ההוצל"פ ביצעה הוראה המצויה בהסכם הפשרה באופן מפורש, ולא נדרשה לכל החלטה שיפוטית ופרשנית לשם כך. ראש ההוצל"פ, פעלה, במסגרת סמכותה, בלא כל צורך להדרש לפרשנות או הכרעה שיפוטית. אינני סבורה, איפוא, כי החלטת ראש ההוצל"פ נגועה בחוסר סמכות."

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

           יחד עם זאת, ולאור נסיבות העניין, אני מחליט בזה לדחות את ביצוע הפינוי לתקופה של 3 חודשים וזאת על-מנת לאפשר למבקשת להספיק ולהתארגן כנדרש.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ט בסיון תשס"ה (8.6.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: